"קרנבל" הוא שיר מיוחד בעיניי. אני בדרך כלל כותב על דברים שקורים לאחרונה בחיי, אז זה היה מוזר כשכתבתי על משהו ישן הרבה יותר תקופה בחיי הרבה אחרי שעשיתי שלום עם זה.
באופן מוזר, מה שהעלה את הזיכרונות היה לומד את סולו הפסנתר "קרנבל " בן 21 הקטעים של רוברט שומאן. לפתע, מצאתי את עצמי מהרהר ברשימה הזו של בלתי נתפסים אירועים שקרו במהלך שנה כאוטית שהייתה לי במאליבו, קליפורניה. זה היה כמו צפייה בסרט קולנוע ישן, תקלות משוננים מסצנה אחת לאחרת, מהבהב מעל לסתות של בדיחה או לסתות של חיה - בקושי יכולת לדעת. כל זמן החלק המסתורי הזה בחיי עולה בשיחה, אנשים מזועזעים ומכורים לעלילה כאילו זה סרט. בטוח... זה היה מאוד משעשע - אפל, גרגרן, מלא הרפתקאות וקונפליקטים; שדים, מלאכים ואנטי-גיבורים בצללים העכורים של לוס אנג'לס חסרת האהבה, שורת הסמים... אבל זה היה אמיתי. אני מתקשה להזכיר לעצמי שזה היה אמיתי כי זה נשמע כל כך פיקטיבי.
"קרנבל" הוא השתקפות של האנשים שהכרתי באותה שנה ואיך זה באמת הרגיש להיות NPC (דמות שאינה ניתנת להפעלה) בקווי העלילה המעוותים שלהם. השחקנים הרעילים האלה העמידה פנים ללא לאות הם היו חברים שלי, והיו עסוקים מאוד משכנע אותי שאף אחד אחר לא יהיה. הם היו מכניסים אותי למצבים מסוכנים רק כדי לחלץ אותי מהם. אם הייתי מודאג או מודאג ממשהו, נדלקתי על האמונה שמה שראיתי הוא רק אשליה. אז אני צריך לסמוך עליהם - הם מבוגרים יותר, מנוסים יותר, חכמים יותר; הם "שמרו עליי". הם לחשו לי זיופים באוזן, הם עשו כל שביכולתם כדי לעורר אותי וגם לרסק אותי, לשמור אותי בצוות שלהם ומרוחק משל אחרים. העובדה שלא קיבלתי אינדוקטרינציה בקלות גרמה להם למשוך את איברי ביתר שאת. הם היו אמן בובנאים בציד נשמות אמפתיות שיעניקו להן תשומת לב, שיוכלו לנעוץ בהן שיניים ולגנוב מעט נעורים. הם רצו למלא חלל, תחושה של תוקף, ילד פצוע שיש לו הומור; אדם אחר שהם יכולים ללמד להופיע לאהבה ותשומת לב, בדיוק כמו שהם עשו. כולם רצו הסחות דעת - פחדו אותנטיות. הם אהבו פרויקטים אישיים - למצוא מישהו להוריד איתם כדי שלא ירגישו כל כך לבד. מה שאומר שהם החדיר שלהם רעל בכל פעם שהם ראו לנכון.
שנת 2015 הייתה פנטזיה חולה, קרנבל מפורש, אבל נבחרתי לחיות - כזו שצמחתי ממנה הרבה, מהר מאוד. זה מרגיש כמו לפני עידנים אבל עדיין ממלא תפקיד מהותי לגבי איך אני מתנהג היום. אני אסיר תודה לנצח על הנסיעה.